Archive for December, 2011

© 2011 כל הזכויות שמורות לאורית פרסר-היזמי

עין הרע

עין הרע.  אני רק אומרת את המילים-קופצת תמונה לנגד עיני של קולולולו וכפות ידיים עם אצבעות פרוסות ולחשושים של “חמסה!  חמסה!” נוסיף לזה כמה יריקות והתמונה כמעט מושלמת.  אני שומעת שח-ו-ו-ו-ו-ר עם הברה ממושכת ועוד כל מיני דמויות שחורות ואפלות עם זוגות עיניים בולטות והרמת גבות, כמובן.  לא לחינם עולות אסוסיאציות של חברה בעולם הישן העתיק הלא משכיל, חסר אוריינות, קומפלט עם מכשפה זקנה בעלת פלולה עם שיניים חסרות ורקובות.

מאיפה הגיעה עין רעה?

למרות שאכן עין הרע מוזכרת בתנ”ך, במסורת היהודית מקובל  כי עין הרע ככל שמאמינים בה נותנת תאוצה וכח לאותה עין רעה וכשאין אמונה של עין הרע אז עין הרע הופכת לחלשה ולא כלום.  לעומת זאת, ביוון העתיקה נולד הקונספט של עין הרע וכך אותו מושג של עין רעה התפשט לכל מזרח התיכון כמו אש בשדה קוצים והגיע גם לאירופה.  כתרבות, נושא עין הרע, חלחל לאיסלאם וגם ליהדות.

יש עין הרע בעידן המודרני?

מכיוון שכל דור חושב שהוא מגלה מחדש כל מיני דברים, בזמנים מודרנים לא כל כך שומעים דיבורים על עין הרע – יש כינויים שהושאלו מתרבויות אחרות, תרבויות של עבודת אלילים.  אנו חיים בעידן שהכל מתוכנת, ישים וניתן להבין – האומנם?

כמו שאורי גלר בעל אנרגיה שמכופפת כפיות וכו’, עין הרע לא מוחשית, בלתי מצטלמת וגם לא ניתנת למדידה במעבדה.  אם כן אז איך עין הרע יכולה להיות?  כמה אנשים שומעים מדי פעם “בלי עין הרע,” “בן פורת יוסף” כמה פעמים רואים תנועות ידיים או אנשים דופקים על עץ – היום גם על זכוכית ומתכת.  המנהג לדפוק על עץ בא מהנצרות כי האמינו בסגולה לגעת בצלב של האליל ישו שהיה עשוי מעץ.  יותר משתמשים בביטויים כמו אנרגיות שליליות וכדומה.

עין הרע ביהדות

היהדות אומרת כי עין הרע נוצרת כאשר אדם רואה משהו שהנשמה שלו מאוד רוצה אז הנשמה בוכה וזועקת למרומים ואז נוצר מלאך שבא ולוקח מזה שיש לו על מנת לאזן את המצב כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לתת גם לזה שרוצה וחומד.

המהר”ל מפראג, זכרונו צדיק לברכה, גאון ומקובל, כתב בספרו “נתיבות עולם” נתיב עין טוב – פרק ג’, וגם בספר אחר, “דרך חיים” – “ידוע כי עין הרע יש בו כח אישי שורף, ומקבל אדם היזק מן המזיק אשר יש לו כח אישי שורף, כי העין הזה שורף כמו האש שהוא שורף.

האדם שהוא בעל עין הרע פועל ביותר בכח נפשו עד שהוא שורף הכל בעין שלו, וזה תגבורת נפשית יותר מן הראוי, ובזה הוא יוצא לקצה אחר, שאין האדם נברא רק על שיווי מגוף ונפש, ומה שהוא נוטה על הקצה דבק בו העדר כמו שיבאר.” [1]

המהר”ל בעצם אומר שלאדם יש כוחות שונים ומשונים, גם בגוף וגם בנפש. כמו בחושים המוחשים, מאדם לאדם זה משתנה, כמו ראייה, שמיעה, דיבור וכו’ שאצל אדם אחד מפותחים או טובים יותר ואצל אחר פחות.  כמו אדם שיש לו שרירים גדולים ומפותחים יותר, יש אנשים שיש בהם כח של עין הרע – הם בעלי אנרגיות שליליות ויכולים להשליכם על הסביבה.  רמה רוחנית גבוהה זה כמו כישרון מולד שנין לפתח אותו ואדם יכול לקחת את זה לטובה ולשלילה.

משנה מסכת אבות פרק ב’ משנה י”א כתוב:  “רבי יהושוע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריאות מוציאין האדם מהעולם.”[2]  כמו כן יש גם פירושים של רש”י ופסוקים במשלי שמדברים על עין רעה.

סיפורים מהחיים על עין הרע

אמי סיפרה שכשהייתי ילדה קטנטנה בת מספר שנים מועטות, היא ישבה עם חברות כשאני שתיתי חלב מבקבוק.  אחת החברות אמרה “אוי, תראו איזה יופי היא שותה מהבקבוק!”  באופן פתאומי זרקתי את הבקבוק על הרצפה וצרחתי בבכי.  בן רגע קדחתי מחום.

ידידה אחת פעם סיפרה לי שכשהיתה תינוקת היא שכבה קודחת מחום.  לא משנה מה נתנו לה ועשו לה, החום לא חלף והיא שכבה כמו פגר.  אמא שלה דיברה עם איזו שכנה שאמרה לה לקחת סכין גדולה וחדה ולשים מתחת למזרון התינוקת ושזה יסיר את עין הרע.  כך עשתה האמא המבוהלת והתינוקת הבריאה למחרת.  היא קמה בבוקר כאילו כלום לא היה.

זכור לי שכשאחי היה תינוק, אמא שלי לימדה אותנו ששמים חמסה עם סיכת ביטחון על הגופיה של הרך נגד עין הרע כמובן.  תארו לכם שפעוט כה קטן עונד סיכת ביטחון ענקית – אלה שאתן סגרו את החיתולים – זוכרים?  כשהבן שלי נולד, אמא שלי, אז סבתא טריה, באה לשים לו סיכת ביטחון עם חמסה.  בעלי כמעט השתווץ – חשבתי שאצטרך להזמין לו אמבולנס!  הוא בשום אופן לא הסכים אז התפשרנו והדקנו את סיכת הביטחון מאחורי הכרית.

כשהתחתנתי, אמרו לי שנגד עין הרע לכלה תופרים חוט אדום להלבשה התחתונה שלה וכך עשתה אמי, זכרונה לברכה.  תרשו לי לאומר שזה לא ממש עזר לי אבל שיהיה.

שמעתי סיפורים על ילדים שהמבוגרים אמרו בקוצר נשימה – מה!  לילד היה סימן על המצח ממש בצורה של עין!

הסרת עין הרע

מה לא עשו כדי לבצע הסרת עין הרע?  בירושלים במיוחד לקחו לא מעט ילדים למכשפה השכונתית שהייתה מאוד מומלצת, שלצורך הסרת עין הרע שרפה אבקה של גופרת אשלגן או חמרן וברברה ועשתה תנועות מעל ראש הילד.  היו כאלה שכדי לבצע הסרת עין הרע לקחו שתן – כן, קראתם נכון – שתן ומשחו את זה על סימן החבלה שבצורת העין.  יש עוד כל מיני מנהגים שנבעו מאמונות תפלות ופולקלור שרוב האנשים היום לא יודעים אפילו מאיפה הם באו הכל לצורך הסרת עין הרע.

יש את החוט האדום המתיימר להיות מקבר רחל והעין הכחולה.  חמסה עם עין, חמסה עם חי, וכו’.  יש קמיעות של הבבא הזה או אחר וגם של חסידויות שונות.  אנשים מפחדים ומחפשים לאחז בסממנים פיזיים.  כמובן שיש תפילות ופרקי תהילים להגנה וביצוע הסרת עין הרע.

אני מאמינה שנלחמים ברמת הבעיה.  היינו, אם הבעיה היא רוחנית אז נלחמים ברמה הרוחנית עם תפילות, תהילים ומעשים טובים.  מתקשר טוב יכול גם להיות שליח שנותן הכוונה נכונה.  יש גם מדריכים רוחניים כשרים שיכולים להדריך אנשים  לערוך הסרת עין הרע וכו’.

בכל דרך שתבחרו, אאחל לכם הצלחה רבה!

**************************

1. http://youtu.be/yIesFtPMTK8

2. כנ”ל

מקווא שתשארו אתי ותקראו.

הרופאה החדשה

עוד לפני ראש השנה התשע”ב, הלכתי לרופאת משפחה שמעולם לא הכרתי מכיוון שעברתי לקופת חולים מכבי בערך שנה לפניכן.  הרופאה טענה שאין לה שום ממצאי מעבדה או בעצם כל דבר אחר הקשור להיסטוריה רפואית.  אמרתי לה שגם לא היו לי שום אירועים מיוחד ושבדרך כלל רואים אותי במרפאות עם דברים חולפים כמו וירוסים למיניהם וכו’.  אמרתי לה שהדרך שלי היא בדרך הטבע והרפואה הטבעית אותה למדתי הרבה מאוד שנים ושאני אלרגית לכל תרופה, מאנטיביוטיקה ועד לאקמול.  היא ביקשה יפה שבכל זאת אחשוב על בדיקות מעבדה ואמרה לי מילה ששמעתי אצלה בפעם הראשונה בחיי – סלוטוג’נסיס.  הלכתי הביתה ועשיתי שיעורי בית וקראתי על סלוטוג’נסיס.  בקיצור, לשם שינוי, הרופאים מתעקשים לנבור לנו לתוך החיים וללוות אותנו, שמא נסבול.  הם רוצים לשפר לנו את איכות החיים בזה שנסבול פחות ממחלות – לאלה שאולי לא יודעים, באנגלית המילה למחלה היא disease, פרושה חוסר מנוחה.

הפניה לבדיקות מעבדה

סיפרתי לרופאה שהיית לי טראומה מאוד רצינית ושקיבלתי בשורות מאוד קשות שגרמו לי לסטרס שמעולם לא ידעתי ושאני מעדיפה לא לעשות בדיקות כי מי יודע אם הסטרס לא שלח מרקרים לדם שלי ושאני מעדיפה לחכות.  היא התעקשה שהצוות הרפואי צריך לעזור ולטפל בי יותר כשאני במצבים קשים ולא לחכות עד שיהיה בסדר.  לקחתי מהרופאה אישור מחלה למקום העבודה, יחד עם הפניה לבדיקות מעבדה שגרתיות הכוללות דמים ושתן.  הלכתי הביתה וחזרתי לעבודה ורק בחו”ל המועד סוכות, כשלא הייתי צריכה ללכת לעבודה, הלכתי מוקדם בבוקר למסור דגימת שתן של הבוקר ולתת דמים לבדיקות.  בדרך למרפאה, נכנס לזרוע השמאלי שלי טוסטוס.  התקשרתי מהסלולרי למשטרה למסור מספר של הלוחות והמוקדנית אמרה לי שאצטרך להגיע לתחנת משטרה להגיש תלונה.  אמרתי לה שזה לא שווה את הזמן שלי.  למה זה רלוונטי?  כי סטרס משפיע על בדיקות דם מסויימות.

בדיקות ותוצאות

ובכן, לקחו את הדם והלכתי לדרכי, אף לא בדקתי באתר הקופה את תוצאות הבדיקות.  היה לי תור אצל הרופאה בערך שבוע שלאחרמכן ואמרתי שממילה נעבור יחד על התוצאות.  הגעתי לרופאה וכל התוצאות היו בסדר גמור אבל מצאו אצלי סוכר גבוה מאוד.  אמרתי לה בשיא הרוגע שלא איכפת לי ושאין לי כוונות לעשות שינויים חדים באורך החיים כי אם אמות אז אמות.  כמובן שהגישה שלי נוגדת את הסלוטוג’נסיס שממנו היא כל כך מתלהבת אבל באמת, לרפואה אין פתרון לסוכרת ואף חולה לא מבריא ממנה, אלא בסך הכל חי אתה וסובל ממנה כל שארית חייו.  היא מחלה עצובה וכשאני סוף כל סוף הפסקתי להלחם בכל העולם והודאתי בזה שאני חולת סוכרת – כי לקח לי מספר ימים עד שיכולתי להגיד את המילים האלה – זכיתי לאינסוף עצות וניפנופים שאפשר לנהל אורך חיים מלא עם מטפלים במחלה.

סוכרת סוג 2

אני לומדת שסוכרת סוג 2 שונה אצל כל אחד.  היות וזה רק התפרץ אצלי לאחרונה, הסימנים אצלי מתגלים מיום ליום ויש ניסוי וטעייה בקשר לתרופות.  הורי חולי סוכרת עשרות שנים.  אמי בסוף מתה מסרטן בלבלב והרבה מאוד שנים סבלה מאוד מהסוכרת.  אולי הזעם שלי בא ממה שהתבוננתי בקרב הורי במשך שנים וג בזה שאני מאוד לא מזלזלת במחלה הזאת.  לא רק זה, אני לבד – לגמרי לבד – אז גם לטפל בעצמי וגם לעשות כל דבר אחר, נופל עלי בלבד.  גם הפחד לסיבוכחלה יושב עלי ורק הפחד מהסיבוכים מביא אותי ליטול את התרופות.

יש לי אלרגיה לכל תרופה, כפי שכבר אמרתי ולאחרונה אני מתגרדת ויש לי פריחה אבל אני לא יכולה לא לקחת את התרופה.  אני יכולה לא לקחת אנטיביוטיקה ולא לקחת אקמול אבל בלי האינסולין אני לא מספיק אמיצה להמר.

אני מרגישה מוזר ושהגוף שלי זר לי פתאום.  עד שלמדתי להכיר אותו, הוא הפתיע אותי ונהיה לי זר ומוזר.  התחושות רובן לא טובות ולא פעם אני הולכת לישון ואומרת לקדוש ברוך הוא שאם לא אקץ בבוקר, לא אכעס בכלל.

אפשר מעט שקט?

לו היו נותנים לי מעט שקט, הייתי צמה על מים שבועיים, עושה מונו-דיאט עם אורז מלא ומש למשך שבועיים ולוקחת את צמחי המרפא שאולי יעזרו לי.  אבל המחלה התפרצה אצלי בגדוללללל ככה שאין זמן לכלום.  אני עדיין לוקחת תרופות בטבליות ועדיין לא מזריקה את האינסולין.  אני מרגישה שלאף אחד אין סבלנות, רק פקודות.  יאמר לזכותה של הרופאה שלי שהיא מנסה להבין אותי ולבוא לקראתי כי היא כנראה מבינה שאין לי בעיה גם לא להופיע במרפאות ובאמת להסתגר עם עצמי ולעשות לפי הבנתי.

מעניין שמאז נטילת התרופות אני מרגישה יותר את הסימפטומים של הסוכרת מאשר לפני שגילו אצלי את המחלה.  או שגילו את זה ממש בזמן או שהתרופות עושות גם דברים לא רצויים.  אני מחפשת את הכח ואת השלווה.

אם קראתם עד כה, אני מודה לכם על שליוויתם אותי בשלב הזה.  אשמח לכתוב עוד ולשתף אותכם במה שעובר עלי ובהתמודדות שלי עם השד הזה.

Visit to Family Dr

Only a couple of months ago, I went to a new family doctor to get a sick note for work due to a viral infection that laid me up for a week.  Since this HMO had no medical record for me, having changed just months before, the doctor wanted lab work done.  I told her I would think about it and did not want to do tests due to very stressful news I had recently received that I was aware had affected my health.  I took my sick note for work, along with a referral for laboratory work – you know, the usual blood and urine tests.

In no great rush, I waited for a vacation day from work to go at my leisure.  Walking from my house to the clinic, a motor scooter ran into my left arm, coming up from behind me on the sidewalk.  I committed the plate number to short-term memory and immediately phoned the police with my cellphone to report the incident.  The woman on the phone told me I would have to go down to the station to file a complaint, to which I told her that it is not worth my time.

Tests Revealed Type 2 Diabetes

Agitated, I walked into the clinic and went directly into the nurse’s room to have my blood taken; deposited the container with my liquid sample and walked out.  I knew I had an appointment with my family doctor and did not even look up the test results online.  A week later I went to see her and she confirmed my suspicion that my blood sugar was high.  In fact, it was VERY high and even my a1c, a test that calculates the average for the previous 3 months, was very high.  By all accounts it was no small miracle that I did not end up in some emergency room or urgent medical center.  Although the bad news and motor scooter incident had some bearing on the results, such a high value meant that the disease broke out big time.

Prior to doing the tests, I felt increased thirst, discomfort in my feet, neuropathy, blurred and distorted vision, dizziness, lack of balance, inflammations that did not go away and other signs that were subtle but noticeable to me.  When the doctor told me I had high sugar, I was not at all surprised.  She then kept repeating how when the pancreas does not secrete insulin, there is sugar in the blood and sugar in the blood is poison in the blood.  My reaction was one of anger and I said that I wanted to die and did not want every ambitious health worker within a certain radius to save me.  I told her that western medicine has no cure for diabetes to date and that no amount of glossy paged pamphlets and mumbo jumbo will convince me otherwise.  She said that it is true that there is no cure but that treatment can prevent complications such as stroke, diabetic coma, heart attack and that for that they have hard fast evidence.  My blood pressure, which has been 120/80 all my life, was suddenly high.

Mentors who suffered CVA and heart attack

In recent years, two serious mentors in my life in the discipline of natural medicine fell victim to seriously debilitating disease.  One suffered a massive stroke (CVA) and the other had a massive heart attack and is living with his daughter with a visiting home nurse who comes every day.  Both shunned doctors and took no western medicines.  My fear of stroke or heart attack is that, living all alone, there is absolutely nobody who will help me if the worst should happen.

Dear doctor gave me samples of tablets and instructed me to take one a day, late at night.  I did this and, as she requested, again had a blood sugar test 2 weeks later.  My sugar level came down considerably.  She was pleased and told me to continue but also told me to go to the diabetes clinic of the HMO and get a home monitoring kit as well as free samples of the medication.  She kept telling me that mood is very important.  What can I do if I get bad news and am not in the best mood?  I fought her every step of the way but also did everything that she recommended.  I told her that with my modest budget, the only physical activity I can afford is walking, which I do every day with my dog, Pnina Rosenblum.

Improved vision, blood pressure and other symptoms

Since taking the medication my vision is clearer, I’m less dizzy and my blood pressure has normalized.  I feel weird, as though my body has become unfamiliar to me and has been invaded by something foreign – a demon of sorts; that this diabetes is diabolical.  I am doing my best to face the demon and am confused when in spite of everything, my sugar suddenly peaks for no apparent reason.  I feel more symptomatic since taking the medicine and would prefer to adhere to a natural regimen and be tested in, say, 6 months’ time but doctors have no patience; they insist on frequent testing and my busy lifestyle, running a household on my own and working (thank G-d) full time, don’t give me the luxury of doing things at my own pace.  Suddenly the risks are far greater for heart trouble, cancer and other debilitating consequences.  I pray that G-d will help me and try to put my anger and resentment aside.  Easy it is NOT.

This new stage of my life and my birthday gift at age 50 are new to me.  I hope I will gain control and am working hard not to live in denial.

I have done absolutely everything to put off writing this entry. One of the most difficult subjects to discuss is cancer; perhaps more perplexing than fertility issues. For generations, people even avoided saying the word. Some would whisper it; my mother’s mother would call it “that lovely disease,” while my mother would say the word with her chin to her chest, eyes downward.

Phase 1: My Diabetic Father in the Emergency Room With Slipped Disc

Years ago I worked at a hospital with a top professor of medicine and one day, one of my closest friends phoned to tell me that her father was in the emergency room from the night before. He fell in his bathtub and an ambulance rushed him to the hospital where I worked. Two weeks prior, he was in the ER with severe back pain and the doctors told him he had a slipped disc and sent him home with strong non-steroidal anti inflammatory drugs (NSAID’s). She asked if my professor could take a look; they had done a CT scan and nobody had seen him since. I asked my professor to look at the case. He walked into the room where we worked together and shook his head. He said, “It is no slipped disc; the man has cancer everywhere and will die, perhaps in two weeks’ time.” Knowing this I kept silent and waited for the doctors to break the news to his family. I tried to give my friend support but did not want the responsibility of bearing such fateful news; I preferred to leave the dirty work to someone else.

Insult to Injury: My Mother Gets First Signs of Cancer!

Next month will mark two years since my mother’s passing. For over a year before she died she complained constantly of severe pain and feebleness. She would lie on the sofa and walking from one room to the next in my parents’ small apartment would leave her winded and dizzy. She developed dark circles under her eyes and I recognized some cancer symptoms and suspected some kind of cancer but did not speak my mind. My mother was constantly going to doctors and having tests done. I don’t remember how many. All they kept telling her was that everything was fine. May she rest in peace, my mother, of Blessed Memory, was an extremely intelligent woman and kept saying “If everything is fine, why do I feel this way?”

Phase 2: My Diabetic Mother in the Hospital

One day, my sister sent me an SMS that my father was in the hospital and that the following day he would have an angioplasty to implant a stent. As I read the SMS in the office where I worked at that time, I remember saying, “I will sit shiva this year.” People scoffed and said “for an angioplasty you’ll sit shiva?” I replied “not for my father; for my mother.” December 6th of 2009 my mother had a lot of pain and my father took her to the doctor who saw that she was very yellow. The doctor told her “No!” and ordered her to rush immediately to the emergency room! As my father drove her, she told him in the car “Chanan, I’m closing basta (shop).”

Pancreatic Cancer: The Growth That Keeps on Giving

The days that followed were pure hell. The doctor said she had a cancer (pancreatic) that could not be treated and I told him the story of my friend’s father. He nodded and said that they would do further tests to see if they could remove the growth in its entirety. They actually did go in on two occasions to try to implant a biliary stent through the stomach and beginning of the small intestine but the papilloma (growth) was too thick and large to get through.

I kept thinking that my mother was slowly becoming an invalid; this was part of my denial, I guess. In fact, with stage 4 cancer, she was walking to death’s door, one step at a time. Finally the doctors said there was nothing they could do and when they were asked how much time she had, they said it could be weeks. I took my sister aside and crying uncontrollably told her that from what I observed the past 24 hours I had spent with her, we would have a week’s time. She was released and unfortunately I was right; a week after that, G-d took back her soul.

Chronic Illnesses and Coming to Terms With Mother’s Death

I know she suffered. She was sick for many years with a myriad of chronic ills such as diabetes, heart complications; at one point she had a hemmorage in one eye. She was on every prescription drug known to man. If this woman did bad things in her life, she certainly paid for them with all her suffering! It was heartbreaking to see her waste away. She had lost 30 pounds in 2 weeks with no special change in diet.

When You Cannot Help with Medicine, All You Can Do is Watch Ones Health Deteriorate

All my education seemed worthless as I watched helplessly. It is no secret among healers and doctors of any discipline that one cannot advise one’s parents or any relatives, for that matter. They often do not listen and mine were no exception. No matter how much I begged and pleaded, explaining time and again that walking every day would improve their health or that they should ask their family doctor about alternative healing treatments, my efforts were met with laughter and rolling eyes. Once it was already too late to do much of anything, my parents asked me what I could do.

This was a firsthand close up experience with cancer. I pray to never see it again. If I were to advise in general terms I would say to increase awareness, take things in moderation and see where you can make adjustments in your lifestyle to improve your health.

New Children’s Ebook
Leah Adorada & the Bird's Nest
The Romance of Attraction
Newsletter Signup