הדרת נשים – סיפורה של אישה

© 2012 כל הזכויות שמורות לאורית פרסר-היזמי

 

הדרת נשים באוטובוס

לא בית שמש ולא בני ברק

לפני שנים רבות גרתי בניו יורק שבארה”ב באחוזה בשם רוקלנד המכילה, בין היתר, את השכונה הדתית מונסי והשכונה החסידית ניו סקוור (New Square).  בתקופה שעבדתי בעיר מנהטן, הייתי נוהגת למונסי ועולה על אוטובוס צ’רטר שהיה בבעלות חסידי ניו סקוור, שמסלולו עבר בכל מונסי ואז יצא לכביש המהיר העירה.

בהתחלה האוטובוס היה רגיל. זוג נשוי יכלו לשבת יחד ובודדים ישבו ליד בני מיניהם או בני משפחותיהם.  האוטובוס היה דבר ענק כי בתחנה בה עליתי היה מגרש חניה, המסלול היה קצר ולעניין והאוטובוס הגיע ללב מנהטן והמחיר היה סביר ביותר.

כדרכם של חברות מצליחות, לחברה הייתה חברה מתחרה.  החברה המתחרה תלתה וילון לאורך המעבר בין הכסאות לשם צניעות והדרת נשים.

זכרו שהסיפור בכלל התחיל מטעמי תחרות נטו ואף כמעשה קונדס, אבל האנשים הבורים נסעו בתנאים החדשים ובמקום לראות שמשהו לא בסדר בווילון הזה שגם הווה סכנת בטיחות באוטובוס, קיבלו את זה כמו צאן שקט ותמים.  אחרי זמן החלו אגדות ומעשיות שזה הנכון מבחינה הלכתית ושזאת הדרת נשים ושזה מאפשר תפילה בזמן נסיעה למי שלא הספיק מניין בבית כנסת.  סיפורי סבתא נולדו מידי יום והאנשים הטובים התרגלו ואף הצדיקו את הדבר האבסורדי הזה.

לא עבר הרבה מדי זמן וחסידי ניו סקוור שהיו הבעלים של חברת האוטובוס ללא מחיצה פנו לרב כי החברה עמדה בהפסדים.  הרב פסק למשפחה להתקין וילון גם באוטובוסים שלהם.  כך עשו וייראו כי טוב!  יותר אנשים נסעו בקווים שלהם והחברה התאוששה והחלה להניב תשואה גדולה יותר.

Monroe Bus

התמונה לצורך הדגמה בלבד ואין שום קשר לכתבה

זכרו בבקשה את המחברת שישבה בצד של הנשים ושהנסיעה היית בת שעתיים בערך כך שהכי כיף היה להתרווח.  עם הזמן המצב באוטובוס היה בלתי נסבל.  הגברים נהגו לעמוד תוך כדי נסיעה לתפילה – הם הביאו ספר תורה והיו גם מדליקים נר בימי שני וחמישי כשקוראים ועולים לתורה.

לעיתים רבות הישבנים של הגברים המתנדנדים תוך כדי תפילה היו בגובה הפנים של הנשים היושבות. כשהגברים רצו להתרווח, הם היו מסתכלים על הצד של הנשים ואומרים לנשים להצתופף ולשבת יחד, אחת ליד השניה, על מנת שלהם יהיה יותר מקום.  לא פעם השתחררו גזים בגובה הפרצופים וכשהאוטובוס נסע מהר והגברים אבדו שיווי משקל, הם היו נשענים לאחור, גם אם זה היה נופל על כתף של איזו אישה.

המחברת הצתיידה במטריה גדולה ובתיק  עבודה והיית תוקעת להם במקומות שהם לא שכחו כל כך מהר והם היו מיד עומדים.  המחברת גם היית לא פעם ולא פעמיים תוקעת להם מרפקים בשיא המרץ.

כל זה היה עוד לפני כ-30 שנים.  המריבות שהיו מתרחשוב בקווים ההם היו ססגוניות ולוהטות.  חילול ה’ ושנאת חינם -בושה וחרפה.

בשנים האחרונות בביקורים שלי למונסי שבניו יורק, נסעתי באוטובוסים ולא הייתה מחיצה ואנשים ישבו איפה שרצו בלי מריבות.  ללא ספק, התערבו הרשויות השונות ואני סבורה שהחברה עמדה לאבד את כל הרישיונות שלה וכמו כן את פרנסתה.

אף על פי שרוב חיי אני חיה בגפי ושיש לי הכשרה כרכזת חינוכית לשיוויון בין המינים מטעם משרד החינוך בישראל, אני מודעת להבדלים בין נשים וגברים.  אני גם מודעת להפרדת תפקידים בין גברים לנשים ביהדות אבל מחיצה באוטובוס לא מבוססת על שום הלכה ולא כתוב בשום מקום שצריך דבר כזה.  אין לי שום בעיה עם הפרדת נשים וגברים בבית כנסת אבל מחיצה בסגנון בד מזוהם, מטונף ומסריח שתלוי לאורך אוטובוס שמונע מהורים למצוא את ילדיהם ולהשגיח עליהם בצורה נורמלית בזמן נסיעה, לא מוצדק, לא חכם , לא מבוסס על שום דבר ביהדות ואף מסוכן.

הדרת הנשים כמו הידור מצווה, אמור להעלות את הנשמה ואת הרמה ולא להיפך.

Recent Posts