אורית היזמי

 

בנסיעתי לביתי
הסתכלתי והתבוננתי מסביבי;
אנשים עצובים, פוחדים ומבוהלים,
חושדים בכל עובר ושב ואחד בשני;
מצב נורא ומתוח,
חוסר בטחון מוחלט;
רציתי לדבר אל הקהל,
להביע מילות עידוד;
במקום זה שתקתי,
דיברתי עם אלוהים;
בורא עולם שכל יום לוקח
בחזרה את הנשמות שהפקיד בעולם הזה;
אין לסרב להוראות ההחזר,
הוא לוקח בחזרה עם ריבית מאוד גבוהה;
שרק יישמע את צעקותינו,
ויקל על סבלינו הרב;
את זה ביקשתי מאלוהים,
בקרב הנוסעים המבועתים;
ולפתע באחת התחנות,
במבט חולף פתאום ראיתי;
את חברתי הטובה גלי,
אצילית שכמותה;
שיערה הכסוף מלופף ומונח על צווארה,
יושבת לבדה בתחנה ליד השוק;
מבט עייף על פניה העדינות,
ופתאום קופצת כשמתקרב אזרח בודד;
גם הוא רוצה להגיע הביתה,
אחרי השוק, לפני שבת;
כל שבוע מחכים, מקווים ומצפים,
לשבת שלום שאינה מגיעה;
רציתי לנפנף לה שלום,
אך הייתה בשלה ולא ראתה;
רציתי לשלוח נשיקה באוויר,
אך היא לא שמה לב;
זה לא נורא כי היא יודעת שאני אוהבת אותה, חברה יקרה,
כי שוב ושוב אני אומרת לה;
כמה חשוב להביע אהבה כשאפשר,
אי אפשר לדעת מה יהיה מחר
New Children’s Ebook
Leah Adorada & the Bird's Nest
The Romance of Attraction
Newsletter Signup